<h1>ספר עזרת נשים — שער שני</h1>
<h2>דף לח.</h2>
וזה דבר כתובת יבם. היבם צריך להמתין שלשה חדשים משמת אחיו מאב קודם שייבם. ואעפ"י שבדורות הראשונים, לא היו כותבין שעבוד כתובת יבם, אלא על נכסי הבעל הראשון שנפטר, וכדתנן גבי יבמות [ל"ח ע"א] כנסה הרי היא כאשתו לכל דבר, ובלבד שתהא כתובתה על נכסי בעלה הראשון. האידנא תקינו רבנן על נכסי היבם כשאר כל כתובות דעלמא, כדאמרינן [שם ל"ט ע"א] ואי לית ליה מראשון, תקינו רבנן משני, כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, ולפיכך נוהגות היום כשאר כל הכתובות.
וזה נסחה, בכך בשבת בכך וכך לחדש פלוני בשנה פלונית שנת כך וכך לבריאת עולם למנינא דרגילנא לממני ביה, במתא פלונית דיתבא על נהר פלוני, איך פלוני בר' פלוני אתא קדמנא, וכן אמר לנא פלוני בר' פלוני אחי דמן אבא הוה ושכיב, וחיי לרבנן ולכל ישראל שבק. ובר וברת מורית ומחסן ומוקים שמיה בישראל לא שבק. ושבק איתתא דשמה פלונית בת ר' פלוני בר' פלוני, ואנא פלוני דאדכר חזינא ליבומי יתה כדכתוב בספר אוריתא דמשה יבמה יבא עליה, ואנא במימרא דשמיא איבם יתה כדת משה וישראל. ואפלח ואוקיר ואזון ואפרנס יתיכי ליכי כהלכת גוברין יהודאין דפלחין ומוקרין וזנין ומפרנסין ית נשהון בקשטא. ויהיבנא ליכי (לה) מהר כסף זוזי מאתן דחזו לה מדאורייתא, דהוו כתיבי בכתבתה דכתב לה אחי בעלה קדמאה. ומזונה וכסותה וספוקה ומנדע יתה כארח כל ארעא. וצביאת מרת פלונית דא, ואתיבמת לר' פלוני דנא דאדכר יבמה, והות ליה לאנתו, בדיל לאוקומי לר' פלוני מיתנא שמא בישראל כדכתוב והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת ולא ימחה שמו מישראל. ודא נדוניא דהנעלת ליה עם נפשה מבית אביה ואמה בין בכסף וזהב ובגדים ותכשיטין ושמוש ערסא ושאר מטלטלי, סך שומת הכל קבל עליו ר' פלוני בר' פלוני חתן דנא יבמה בסך פלוני ולא תהא כתובה זו ככתובות החוזרות לשליש, אלא שתגבה כל זה הסך משלם בלי פחת. בלא שום שבועה קלה וחמורה, ואפילו חרם סתם, ואפילו הדרת הראש, ואפילו על ידי גלגול, בין בכלה בין במקצתה, בין היא בין יורשיה בין הבאים מכחה, בין ממנו בין מיורשיו בין מהבאים מכחו לעולם. וכך אמר לנא ר' פלוני חתן דנא אחריות וחומר שטר כתבתא דא ונדוניא דא קבלית עלי ועל ירתאי בתראי, להתפרע מכל שפר ארג נכסין וקנינין דאית לי תחות כל שמיא, דקנאי ודאקנה נכסין דאית להון אחריות ואגבן דלית להון אחריות, כלהון יהון אחראין וערבאין לכתובתא דא ונדוניא דא כאחריות וחמר כל שטרי כתבאתא דנהיגין בבנת ישראל מיומא דנן ולעלם. דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי, וקנינא מר' פלוני חתן דנא למרת פלונית דא אנתתיה, על כל מאי דכתיב ומפורש לעילא, במנא דכשר למקניא ביה. ויש שכותבין בכתובת יבמין כסף זוזי מאה דחזו לה מדרבנן, משום דסבירא להו דכתובה דמאה זוזי קא עבדי לה, כמו לאלמנה וגרושה.
<h2>דף קיב:</h2>
בתולה שהיא בוגרת או סומא או אילונית כתובתן מאתים. אבל החרשת והשוטה לא תקנו להם חכמים כתובה. השוטה לא תקנו לה נשואין כלל. החרשת אעפ"י שיש לה נשואין מדבריהם, לא תקנו לה כתובה. וכן אין לה מזונות, ולא תנאי מתנאי כתובה. ואם כנס החרשת ונתפקחה יש לה כתובה ותנאי כתובה וכתובתה מנה. נשא חרשת או שוטה וכתב לה מאה מנה כתובתן קיימת, שאם רצה להזיק עצמו ולאבד נכסיו מי הכריחו לזה. חרש או שוטה שנשאו נשים פקחות, אעפ"י שנתפקח החרש ונשתפה השוטה, אין לנשיהם עליהם כלום. ואם יקיימו אותן אחר שהבריאו יש להן כתובה מנה. השיאו בית דין את החרש וכתבו לאשתו כתובה על נכסיו, נוטלת כל מה שכתבו לה בית דין. אבל השוטה אין ב"ד משיאין אותו. במקום שאין תקנת חכמים עומדת, לא תקנו לו נשואין. קטן לא תקנו לו חכמים נשואין, שסופו לבא לידי נשואין גמורין, אבל לקטנה תקנו לה נשואין, אעפ"י שסופה לבא לידי כך, כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר. כתב הר"ם ב"מ ז"ל [אישות פי"א ה"ו] אין משיאין את הקטן, עד שבודקין אותו אם הביא סימנין. ובארץ הלזו אין משגיחין בדבר זה רבים ולא טוב הדבר לפי מה שנראה לי, עוד כתב הר"ם באישות פרק י"א [ה"ז] קטן אפילו בן תשע שנים ויום אחד שנשא אשה, אין לה כתובה. ואם הגדיל וקיימה אחר שהגדיל, יש לה עיקר כתובה.
